פסק-דין בתיק ת"א 27465/04

התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי, לפיו רישום משכון על זכויותיה בדירה באשקלון (להלן - "הדירה"), נעשה שלא כדין ולכן אין הנתבע רשאי לפעול למימושו. לחלופין, מבקשת התובעת כי בית המשפט יצהיר, כי התנאים לכניסתו לתוקף של שטר המשכון, טרם נוצרו, ולפיכך לא היה רשאי הנתבע לבקש את מימוש המשכון על הדירה.

העובדות בקצרה:

התובעת היא גרושתו של מר ישראל הנר, שהיה הבעלים והמנהל של חברת ישראל הנר, בנין והשקעות (1995) בע"מ, ושל חברת י.ד. הנר בע"מ, שעסקו בתחום הבניה. בשנת 2000 נקלעה י.ד. הנר לקשיים כלכליים. יתרת חובה כלפי הבנק עמדה ע"ס של 1.8 מיליון ש"ח, וכתוצאה ממנה הוגבל חשבונה ופעילותה כמעט הופסקה. 

מר ישראל הנר העביר אז את עיקר פעילותו לחברת ישראל הנר (החברה החדשה), אשר ביקשה לפתוח חשבון חדש בבנק.

מר יוסי מלול, אשר שימש כסגן מנהל סניף "אשד" של בנק הפועלים במועד הרלוונטי, ציין בתצהירו כי ביום 31.8.2000 נחתם הסכם הלוואה ע"ס 500,000 ש"ח על ידי חברת ישראל הנר (נספח ג'), וכי כספי ההלוואה הוזרמו לחשבון עוד בטרם נחתמו והועברו לבנק כל מסמכי שעבוד הדירה, וזאת על פי הוראות ובאישור מר דוד בניטה - מנהל מדור אשראי דאז במנהלת אזור הדרום.

מר מלול אף העיד, כי הזרמת ההלוואה מראש נעשתה על מנת להיטיב עם הלקוח, אך לא היה בה כדי לסכן את הבנק, הואיל וממילא סכום ההלוואה לא הועבר לידיו בפועל, אלא נשאר בבנק ושימש לכיסוי חלק מחובותיה של חברת י.ד. הנר בע"מ לבנק (סעיפים 9 ו-10 לתצהיר).

המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, אם שעבוד הדירה נדרש כתנאי למתן ההלוואה בסך 500,000 - כטענת הבנק, או כתנאי למתן אשראי נוסף בסך 500,000 ש"ח, לצורך מימון פעילותה השוטפת בחשבון - כטענת התובעת.

לדברי התובעת, האשראי מעולם לא ניתן לחברת ישראל הנר, ובכך פעל הבנק בניגוד להתחייבויות שניתנו לה ולבעלה דאז. לשיטתה, לא היה כל טעם או הגיון לשעבד לטובת הבנק את הדירה ולתת לו בטוחה חדשה, מבלי לקבל את האשראי הנוסף שהובטח לחברה.

כתימוכין לטענה זו, מפנה התובעת לעדותו של מר ישראל הנר, שהעיד כי הבנק הבטיח לו הלוואת גישור בסך 500,000 ש"ח, כדי לכסות חובות כספיים שנצברו בחברה הקודמת, ובנוסף הבטיח לו 500,000 ש"ח כדי שיוכל להמשיך לעבוד.

התובעת העידה, כי בעלה ביקש ממנה לשעבד את הדירה והיא הסכימה לכך, בהנחה שהאשראי יתקבל ויעזור לבעלה, ומכיוון שהייתה אמורה לקבל חלק מן האשראי בסך של 200,000 עד 250,000 ש"ח לידיה (עמ' 20 לפרוטוקול).

הבנק טוען, כי השעבוד נועד להבטיח את ההלוואה בלבד. לדבריו, לא יעלה על הדעת ששעבוד בסך של 500,000 ש"ח, נועד להבטיח פירעון הלוואות ואשראים בסכום כולל של 2.3 מיליון ש"ח (1.8 מיליון חוב קיים ועוד 500,000 ש"ח באשראי).

האשראי נחתם כתנאי למתן ההלוואה

אין חולק, כי התובעת חתמה על מסמכי השעבוד המתייחסים לדירה, לאחר שנחתם הסכם ההלוואה ביום 31.8.2000 . בהודעת המשכון, נספח ו' לתצהירו של מר יוסי מלול, צוין כי השעבוד נקבע לסך של 500,000 ש"ח.

בשטר המשכון (נספח ז' לתצהיר מלול), הודפס כי הוא נועד להבטחת התשלום המלא והמדויק "על פי כתב התחייבות מיום 31.8.00, ע"ס 500,000 ש"ח" (סעיף 1 לשטר המשכון).

טענת התובעת בסעיף 14 לתצהירה, לפיה לא ידעה כי מסמכי המשכון מתייחסים רק להלוואה, וסברה כי הם ניתנו גם בתמורה לאשראי בסך 500,000 ש"ח, עומדת בסתירה למסמכים שנחתמו על ידה. ההתחייבות למתן אשראי לחברה לא נולדה כלל ביום 31.8.00, אלא ביום 1.9.00, כעולה מכתב ההתחייבות למסגרת אשראי, שצורף כנספח ה' לתצהירו של מר מלול.

טענתה של התובעת, כי סברה שהמשכון נועד להבטיח גם את מתן האשראי בסך 500,000 ש"ח, לא רק שהיא עומדת בסתירה למסמכים בכתב, אלא שהיא גם משוללת הגיון עסקי. קשה להעלות על הדעת, שהבנק היה מסתפק בבטוחה ע"ס 500,000 ש"ח, להבטחת הלוואה ואשראי שסכומם הכולל הוא מיליון ש"ח.

אופן החתמת התובעת על מסמכי השעבוד

בכל הנוגע להליך החתימה על מסמכי המשכון, לתובעת שלל טענות כנגד הנתבע. לדבריה, מר הנר ביקש ממנה לשעבד את הדירה והיא הסכימה לכך, אך בפועל לא קיבלה הסבר כלשהו לגבי אופי המסמכים עליהם חתמה. הליך החתימה נמשך כ - 5 דקות, ומר מלול מטעם הבנק לא הסביר לה במעמד זה דבר.